נזכרתי שפעם כשהייתי בשנות העשרים לחיי פגשתי באקראי ידיד של אחותי הגדולה בכיכר דיזינגוף .נעצרנו להחליף כמה מילים וחשבתי לעצמי למה כ"כ מסריח באזור הזה של העיר או שמא כל העיר הזו מסריחה .. עכשיו אני מבינה שלולא הריח כנראה שלא הייתי נזכרת בזה עד כדי כך שנזכרתי אפילו בשיחה ששוחחנו כאילו זה היה אתמול .
כוחו של ריח חחח
בשיחה ששוחחנו הסתובבתי סביב הדברים שהוא אומר כמי שמחפשת לשמוע את האמת .והוא כל הזמן ברח ממנה וסובב אותה כך שהאמת לא נשמעה באוזניי . דיברנו על אהבה ואת מי הוא הכי אהב והוא לא רצה להגיד שהוא הכי אהב את אחותי ואחותי לא רצתה אותו ... וכעת אני חושבת שאז חשבתי שיש אהבה בליבו של גבר לאישה או בכלל שיש אהבה בליבו של אדם . מה שהפעיל אותי לחשוב על זה היה, ההרגשה הזו שבאה והולכת בלבבי ,כמו שובל של ריח אביב הרגשה של חיפוש אחרי האהבה והאמת שבחיים, איך שחיפשתי וחשבתי שאמצא אותה בין בני אדם . היום אחרי שנים אני מוצאת שבאמת אין אהבה באדם עצמו ואין עולם עצמו .יש מערכות יחסים בין בני אדם והם שיוצרים הרגשת עולם .ומי שמנהל את הרצון האנושי לאהוב ולהיות נאהב הרי הוא נסתר בבריאה נסתר בתוך הרגשה של חיסרון להרגיש נאהב ולאהוב במובן המילה האמיתי שנקרא אהבה . מי יודע אהבה מהי ,מי הרגיש אהבה אמיתית .
מה שכן אני נוטה לחשוב ואפילו בטיפטיפה להריח, זה שיש אהבה ,שאנחנו לא מכירים והיא יכולה להתגלות במידת המוכנות של בני האדם להכניס את הבורא להיות בינם לבין עצמם ,בינם לבין זולתם . אידיאה שיכולה להפוך למציאות או שחייבת להפוך למציאות אחרת מה הטעם לבורא לברוא בריאה ולשים לב מרגיש בתוכה .
;){kind=link}