בילדותי לא פעם עברה בי מחשבה על החיים שלי בעולם הזה הגדול .
חשבתי שהעולם מחכה לי לכן אני צריכה לגדול.
לא פעם ניסיתי לענות על השאלה , מה אני רוצה להיות כשאהיא גדולה .
יום אחד
התשובה הגיע אלי ,כשהייתי בדרך הביתה מהספרייה.
אני גרה למטה,הדרך מהבית לספרייה די ארוכה .היא מתחילה בעליה חדה ויגיעה מידי גדולה . אבל בחזור הביתה העליה הופכת לירידה תלולה .
כשהגעתי לירידה החדה ,בשביל הצר, מרוב זהירות עבר בי רגע שלא
זכרתי מאיפה באתי בדיוק ולאן אני מתדרדרת בריצה .
ההדף היה מורגש כמו שמישהו דוחף אותי בלי מחשבה .
נבהלתי כי הירידה הזאת לא קצרה .
פתאום נזכרתי בהרגשה הזו שהייתה לי בגיל תשע בערך
ישבתי ליד אחותי התינוקת .
היא היתה בלול משחקת
ואני לידה ,מסתכלת עליה ומצחקקת איתה .
עלתה לי שאלה שהרהרתי עליה, לא פעם בלילות וקיבלתי עליה באותו הרגע תשובה .
התשובה שקיבלתי הייתה הרגשה נפלאה.
לא מילים ולא מחשבה, אלא הרגשה ,שאי אפשר לבטא במילה .
היתה זו מעין תחושה של חיי נצח וודאיים .
זה הרגיש לי טבעי ,לא משהו יוצא דופן .
עד שיום אחד נתקלתי בשאלה קשה
מה ארצה להיות כשאהיה גדולה?
פתאום היתה לי תשובה לשאלה .
לא שמתי לב שהיא היתה כבר בדעתי
אבל רק בירידה המסוכנת, כשאני כמעט נופלת
וההדף מאחוריי לא נזהר שלא אפול .
ביקשתי רגע לעצור.
חשבתי, אולי אני רק אשקול אותה .
את התשובה .
אולי גם אשאיר אותה פתוחה...
כך שאוכל בהמשך לשנות אותה
הרהרתי .
התשובה . מה הייתה התשובה ?
שהייתה לי, הייתה.
אהה התשובה הייתה
שאני לא רוצה להיות כשאהיה גדולה .
הביקורת שלי על החיים היא ביקורת מידי שלילית .
לא נעים לי להגיד את זה .
אבל מצד שני אני מרגישה בהרגשה וודאית
שיש חיי נצח .שאני אחיה לנצח .
לכן קשה לי עוד יותר לקבל את החיים ,כפי שהם
ועוד לחשוב שמא אחיה כך לנצח .
על כל דבר יש אצלי צורך נואש שיהיה אחרת ממה שעכשיו.
ומאיך שהיה ,כדי שמה שיהיה יהיה בהשלמה ובהסכמה
ואפילו ברצון ובאהבה גדולה .
;){kind=link}