היה רגע כשישבו הרבה חברים בתוך הסוכה , שהרגשתי את החברים האלה שלי ,עומדים מחובקים ושרים שיר נוגע ,פתאום הרגשתי את המסה האסופה הזו במשב רוח אחד . הרגשתי כמו הדף ללב .
הרגשה של רצון משותף .
של השתוקקות למשהו ששייך לכל בני האדם בעולם .
על זאת אני רוצה להגיד תודה .
כשטועמים משהו טוב משתוקקים לטעום אותו שוב .
הרגע ש
פתאום קורה משהו אחר ,פתאום כל האסופים האלה הם אכבר חברים שלי , בתוכם אני חלק מרגיש.
מרגיש שיש ,עוד.
שיש ויהיה עוד.
עוד למי לפנות, לבקש, למשוך תוספת יפה של אור .
תוספת של מילוי שיש בו גם רצון ליותר.
לפעמים אור שוכחת להודות .אז שאלתי את אור מה משכיח לך את ההודיה . אור ענתה ,כשאני בהודיה אני אור ,אני הכי אני שאני אוהבת .
מה שמשכיח לי להתעצם עוד ויותר, זה הטיפת חושך שבא אחרי .
נראה כמו משהו נוסף שהיה צריך להודות עליו ולא זכרתי .
אז כשאני כאילו שוכחת להודות, זה בעצם היזכרות הפוכה .
אני ככה מתעוררת להרגיש שזה אור מאיר על מה שעליו כעת יש לי הודיה פשוטה.
הוא המילוי הטוב וגם ההטבה שבפנים .
כשאני לבד ,אני מרגישה דווקא את זאת שאיתה אני מזוהה כחושך על פני תהום .ומהתהום לפעמים נשמעת צעקה רחוקה ,כמו הד של תינוק ,בלי מילים, רק עם הרגשת חסר כואבת .
לראות גם אותה כמו אור .כמו חברה טובה ומיטיבה.
כיתרון האור הבא על פני החושך .
טיפת החושך שבתוך המילוי ,אותה להוציא לאור, כי אותה אני מרגישה כמו משהו שנגמר .
זו הרגשה שמשאירה לי את הרצון פעור ורוצה עוד .ועליו אני לפעמים שוכחת
להגיד תודה עוד יותר גדולה
;){kind=link}