הודו הטיול להודו היה כמו שאומרים שהחיים עושים לנו אוניברסיטה ... מצאתי עצמי בפקולטה לאנתרופולוגיה של החיים עצמם .
בסוף הטיול , הרגשתי כאילו ,מישהו כמו הכניס את הרגשות שלי לסיר מים גדול העמיד על כירה בלהבה נמוכה ונתן להם לטעום תבלין אחר תבלין מהצמח הזה שנקרא חיים על הדומם.
עירבב הכל ועשה מזה מרק צמחים .
אבל אני גם אוהבת יין . יין אדום .
היה חסר לי ענבים שחורים סחוטים.
את הטיולים שלי בארץ ישראל לאורכה ולרוחבה עשיתי כשהייתי בי"ב .
שנת הלימודים האחרונה לספסל הלימודים הבית ספריים שלי היה ברחבי ישראל .
אולם רק כשטיילתי באמריקה ,שמתי לב שבישראל יש הכל .
טבע מהמם ,כמו באמריקה רק בקטן .
יש הכל בקטן .
אולם בהודו מה שבלט בעיקר זה הצורך האנושי ,הפשוט , באלהים.
נדהמתי לראות איך האלוהים נכנס לחיים של ההודים בפשטות ,ביומיום ,במנחות פרחים ופירות .
משהו בהודו הראה שאלוהים בדומם .
באמריקה הראה איך הוא נכנס לדולר ונעשה מטבע לסוחר.
בישראל הוא לטעמי ,בענבים ,נעשה ליין הטוב רקח רימוני . רק קח רימון שלי .
הרימון שלי זה הטבע ,רק לקחתי ולקחתי גרגירי רימון מארצות העולם ,עד שהגעתי לעיר שהכי לא הייתי חולמת שאגור בה ,פתח תקוה ,אם המושבות היא המקום היחידי בעולם שהשאיר אותי באותה עיר ,באותה דירה, מזה שבע שנים ואני כבר בשנה השמינית פה .
עד לפני כן ,כל שנתיים עברתי לגור במקום אחר בעולם . לא מצאתי את מקומי .
הודו עשתה עלי רושם חזק שזעזע את השקפת עולמי .
להרגיש מקרוב את הטבע, על ציר רגשי שנראה לעיני כמו מוניטור לב שפסק לפעום .
ובכל זאת ממשיך להשמיע את הטוט
הצורך האנושי לחיות עם איזה אל ,שאפשר להביא לו משהו ,שבשבילו קמים בבוקר,מתלבשים יפה וצבעוני ,מכינים צלחת פרחים ופירות ומביאים מנחה לאל של היום . חוץ מזה אין לאן למהר .
זה נראה קסום בעיניי והכה בלבבי הפועם .
לילה ,ורנסי ,נהר הגנגס . ריח דוחה עולמות .
אני באכסניה מלאה בישראלים ,עולה לחדרי לרגע ,מביטה מהחלון ,רואה מסביבי כל כך הרבה מקדשים . רואה את האנשים משתחווים ,ורוקדים . אני חושבת לעצמי ריבונו של עולם לאנשים הזרוקים האלה ,הפשוטים ,העניים ,לאנשים האלה יש אלוהים . ריבונו של עולם איפה האלוהים שלי ?
איזה בושה . איזה אגו יש לי . הם לפחות מדברים לאיזה אל ,לפחות מרגישים שהם פשוטים .איפה אני ,האם שכחת ממני ? על איזה עץ גבוהה עליתי ששכחתי בכלל שהטבע הוא חומר הגלם של אלוהים .
חומר שצריך לעבד . כמו לעבוד את האדמה .
אבל פה אנשים עובדי אלילים הם לא עובדי אדמה .
בעולם המערבי עבודת האדמה כבר באה בעוכרינו .
במקום אדמה יש לנו בניינים ותעשייה מוגזמת ,משתלטת .
מזרח ומערב צריכים להתחבר כנראה ,עבר בי הרהור תמוהה.
לפני שהגענו לורנסי לקחנו גמל ויצאנו לטיול על גמל בשטח מדברי .רציתי להתרחק רגע ולהיות בשקט . הטיול על הגמל בשום מקום יבש,בצבע צהוב חום מדברי היה קסום .
השקט והרגשות שצפים ועולים לי .
נזכרתי באברהם אבינו ממה שסיפרו לי עליו בבית ספר . ממה שקראתי פעם .
ההודים חיים בחוץ,ברחוב גם אברהם חי בחוץ באוהל דרכים .
אין להודים מרחק בין אדם לאדם וזה הרגיש לי כמו חוסר במרחק חשוב ונחוץ .לא לשם ריחוק אלא לשם יצירת מרחב מחיה נכון .
אהבתי את נענוע הצוואר שלהם ,זה הצחיק אותי וקסם לי . הם מדברים בנענוע צוואר . ביחס אלי שאני עם צוואר תפוס וכואב .
בתחנת הרכבות ירד לי האסימון . פוגשים נוסעים מכל מיני ארצות וישראלים לא מעטים בתחנת הרכבות .
ישראלים שואלים מאיפה באת, לאן עכשיו? ומשתפים איך היה .
נדהמתי מהסיפורים . איך אנשים שנוסעים לאותו מקום ואפילו יושבים באותו שולחן ,ולכל אחד חוויה משלו ,כל כך שונה .
הייתם באותו מקום ,אותו שדדו ,אותו קישטו בזרי פרחים .וההוא מצא אהבה גדולה עם מי שבארץ היא שכנה שלו בבלוק ליד, איך הוא לא פגש אותה מעולם . היה צריך לעבור אוקיינוסים כדי להיפגש עימה .
זה מדהים .
כי אם מישהו חוה חוויה מסוכנת במקום שבו אני חויתי התרגשות טובה ,זה לפעמים קורה ממש ממש מתחת לאף .
באותו בית ,באותה דירה ,באותה סיטואציה לכאורה.
זה בהחלט מדהים . שוה בדיקה .
בורנסי אני והחבר שלי היינו באותה משבצת .הוא חוה סיוט ואני בהתפעלות ששינתה את חיי.
איך החיים הם בעצם חוויה אישית . קשר בין הדרכים השונות ,בין מה שאני עוברת לעומת מה שהאחר עובר ...מי מזמין איזו חוויה תהיה לזה או לזה מכל שכן לי ולבן זוגי ...
וואלה יש אלוהים והוא בדרכים .
עברו בי הרהורים .
מה אני עושה פה במדינת העולם ששלישי ?
כשהגעתי לשם הייתי בשוק . בהלם . כבר בטרמינל הייתי בטוחה שהטרמינל עבר שריפה ולא הספיקו לשפץ. הכל פיח . מזכיר לי את התחנה המרכזית הישנה בתל אביב .
ביציאה מהטרמינל השרוף פיח עלינו על אוטובוס שנראה כמו שלד של ברזלים ומושבים כמו בגן שעשועים רעוע . הגענו לדלהי הכביש סואן בצורה הכי מוזרה שראיתי אי פעם בחיי .
ריקשות ,פרות,,תחבורה ציבורית ,רכבים ,הולכי רגל ,רוכלים,כולם בכביש .
אני מסתכלת איזה מדהימים .
איך הם נעים פה ,זה לא יאומן . הכביש הומה והתנועה לאיטה זורמת . כל הזמן יש תקשורת של צופרים בניהם והם מבינים את הצפירות .זה לא סתם צפירות .
אלוהים ישמור איזה סכנת נפשות הולך שם ,איזו צפיפות ,והכל בסבבה זורם . זה היה מהמם .
שכרנו חדר בדלהי כדי להעביר במנוחה את הלילה הטראומטי הראשון שלנו בהודו .
חשבנו בבוקר לנסוע רחוק מהערים הגדולות .
אבל לא הצלחתי להירדם .
העיר הומה אדם בכל שעות היממה . אנשים ילדים נשים חיות רוכלים כולם ערים ,כל שעות היממה . שאלתי למה אתם לא הולכים הביתה ?
אתם יודעים למה ? מצחיק . כי אין להם בית הבחוץ ,הרחוב ,זה הבית שלהם .
יצאנו באמצע הלילה לתחנת הרכבת . קנינו כרטיסים וחיכינו לרכבת . בזמן שחיכינו היה שטיח על הריצפה וכמו סוכה כזאת אז ישבנו .מסתבר שבזה הרגע התיישבנו בביתם של משפחה . הציעו לנו שתיה חמה .שתינו שילמנו רופי או שתיים ועלינו לרכבת .
הרכבת נוסעת 15 קילומטר בשעה .
יש זמן אין לאן למהר . הכל לאט באיזי ,והצוואר הגמיש של ההודים מתנענע מצד לצד עשרים וארבע שבע .
בדילוג גדול אספר לכם על
אמצע הטיול שלנו .
בורנסי . את המקום הזה בטח לא אשכח בחיים שלי .
כמה זוועות וכמה יופי במקום אחד .
כמה רגשות מעורבים שזה פשוט חוויה אחרת .
נהר הגנגס נראה כמו בריכה בצבע ירוק מלוכלך .ולאורכו של הגנגס הפתעות מהחיים .מסביב הכל מקדשים . מקדש הקוף מקדש הפיל מלא בתי מקדש צבעוניים וכל שעות היום שומעים גונגים של פעמונים ורואים אנשים עם פרחים וצלחות מנחה מוגשים לאלילים שבמקדש .
האכסניה שלנו בשעות הערב החלה להתמלא בישראלים . החבר שאיתי הזמין באנג לאסי משקה מדובר וידוע .אני חס ושלום נזהרתי מכל חומר משנה תודעה .
לפני השקיעה טיילנו לאורך הגנגס הגענו לאולם גדול. שאלתי מה זה פה אולם ספורט . ענו לי שאנשים שיומם קרב להיפטר מהעולם עולים לרגל לורנסי כדי למות כאן .
הם לבושים בשחור וממתינים כאן בשק שינה למותם .
החבר שלי נפל לסיוט מהבנג לאסי . עלינו לחדר ומאותו רגע משך שבוע נותר לי רק לטפל במסכן ולקוות שהוא יצא מהסיוט שנכנסה לתוכו נפשו הצעירה.
באותו לילה הוא שכב במיטה אבוד . ואני לידו ,מביטה במתרחש שומעת פעמוני מקדש מצלצלים ומכים באוזניי שוב ושוב . כל כמה זמן גונג . עד שאמרתי טוב חלאס . חלאס ,בסדר , גם אני אדבר איתו . עם האלוהים .
נזכרתי ביונה הנביא . נזכרתי שישראלי שלא מדבר עם אלוהים נזרק לים ,ונבלע בתוך לויתן.
דיברתי איתו מעומק ליבי . לכן את וראנאסי לעולם לא אשכח .
משם לקחתי את החבר שתוי הבאנגלאסי שלי למלון בנפאל . חשבתי איך אני קודם כל מוציאה אותו מהודו לאויר פסגות אחר .
נפאל היתה הכי קרובה .
שבוע בנפל ,והוא התחיל להתאושש .
לקחתי אותו לרופא בהרים ,זו הייתה חויה קסומה .
כשהחבר שלי הבריא החלטנו לעלות צפונה .
העליה לצפון היתה מרעננת .
נסענו למנאלי . עלינו להר גבוהה לדלהי למה .
הנסיעה הייתה חוויה בלתי נשכחת .
הירח המלא באמצע קניון טבעי היה מהמם ומסוכן . אנחנו על צוק ענק בכביש צר ללא שוליים
תנועה לא נכונה ואני אתרסק פה במדרון עמוק.
. האוטובוס שנוסע למנלי עוצר פתאום באמצע הדרך . כעבור דקות ריקות ,אני יורדת מהאוטובוס מחלצת עצמות ,מתפעלת מסכנת הנפשות המופלאה הזו בליל ירח מלא ,לא יודעת למי להודות על הטמטום שלי לקחת כאלה סיכונים ביחס לחיים שלי .
ואני לא מבינה למה נעצרנו כאן . מה נסגר עם הנהג .
מסתבר שהנהג פשוט הרגיש עייף . עצר את הרכב והלך לישון .
ככה זה בהודו ,אמרו לי .
אולי פשוט ככה מצטייר לו העולם של כל אחד . לפי ההתרשמות שלו מחוויית החיים האישית
שלו .
כל אחד והציור חיים ,שלו .
;){kind=link}